<h1>כתוב שם לראב"ד על בבא מציעא</h1>
<h2>דף ב:</h2>
במאור דף א. ד"ה מקח. לרי"ף סי' רלז. כתוב שם: מקח וממכר נחזי זוזי ממאן נקט. ליתיה לפירוש הרי"ף ז"ל בהלכותיו וכו', עד מי שהעד עמו נוטל מחצה בלא שבועה דקא מסייע ליה עד אחד וכו'. אמר אברהם: זה הטעם אינו מחוור. שהרי מצאנו לענין מציאה עצמה שאמרו [דף כח.] סימנין וסימנין ועד אחד עד אחד כמאן דליתיה דמי ויניח. ומאי דקאמר נמי מודה סומכוס דהיכא דאיכא שבועה דאורייתא לא שייכא הכא כלל למעקר מינייהו שבועה דרבנן וליפסוד אידך. ועוד דכי דייקת שפיר תיובתא היא לדידיה, דהא התם [דף ק.] מדינא מוכר ולוקח פלגי ליה לעבד גדול ועבד קטן כדעת סומכוס, וכיון דקטעיה לידיה דקטן דלאו הילך הוא ורמיא עליה דמוכר שבועה דאורייתא כמודה במקצת אמרינן בתר דאישתבע שבועה דאורייתא אלימא ליה טענתיה מטענת לוקח, ולא יהיב ליה בגדול ולא מידי, והכא נמי מי שהעד כנגדו כיון שצריך שבועה דאורייתא נתחזקה טענתו ונחלשה טענת האחר, ואם ירצה ליטול כל שכן שצריך שבועה דרבנן, בין תבין. ומאי דאמר [דף ד:] נמי שאני התם דקא מסייע ליה שטר ואע"ג דלאו סהדותא מעליא היא, איברא סהדותא מעליא היא שאין סלעים פחות משנים ומדלא כתב ליה פרטא שמע מינה אינן אלא שנים.
<h2>דף ד.</h2>
במאור דף א. לרי"ף סי' רמו. כתוב שם: הילך נמי כמודה מקצת הטענה דמי, ותנא תונא שנים אוחזין בטלית. ואיכא מאן דקשיא ליה מאי טעמא לא אקשי ליה מי דמי, כדאקשי לרבי חייא קמייתא, ותירץ הרב רבי אברהם ז"ל בשם הרב רבי יצחק בן מרן לוי ז"ל אילו היכא דאמר ליה חד לחבריה שקול מנאתך כוליה בלא שבועה אפילו הכי משתבע אידך וכו'. אמר אברהם: אין זה התירוץ מישב את הדעת כי אעפ"י שאמר האחד לחברו טול המחצה בלא שבועה, איך יצאו שניהם מידי שבועה, והלא המחצה שהודה לו נוטל בלא שבועה, וזה נוטל מה שתופס בידו והשאר חולקין בשבועה, ויש הילך בשניהם, זה אומר הילך במחצה וזה אומר הילך במה שתופס בידו. ועקר הקושיא אינה כמו שהם אומרים, אבל הוא למה לא אמרה על קמייתא כמו שאמר בכאן רבי חייא, ורבי חייא אין שבועה זו תקנת חכמים היא, דהא אית להו סהדי לתרוייהו מיהו אא"ב בעלמא איכא שבועה דאורייתא במקום דאיכא עדים במקצת תקינו לה רבנן הכא אע"ג דאיכא עדים לתרוייהו וכו' כדאמרינן בבתרייתא. זה הוא עיקר הקושיא. ויש אתנו תירוץ יפה על זה. כתוב שם: ודאמרינן אא"ב הילך מדאורייתא חייב וכו', עד וזה הפירוש יפה. אמר אברהם: זה אי אפשר, והיאך בהילך דהכא הם מזומנים לחלוק, והלא כל אחד תובע את כלה והם צריכים שבועה קודם חלוקה מפני חלוקתם, ואיך ידמה זה למודה חבירו ואומר הילך.
<h2>דף ו.</h2>
במאור דף ד. ד"ה חיישינן. לרי"ף סי' רמג. כתוב שם: חיישינן שמא מלוה ישנה יש לו עליו. וא"ת א"כ נטעון הכי ולימא הכי והכי אית לי גביה ואמטול הכי תפיסנא הוא ליה. ונראה לי שאם היה טוען כך בפירוש לא היה נאמן לתקוף בטליתו של חבירו. אמר אברהם: ומי אינו יודע שאינו רשאי לעשות כן שהרי לא התירו לנתח אלא לשליח בית דין, אבל למלוה לא למשכן ולא לנתח, ואם ינתח ושניהם תופסים בבגד הנה יועיל לו נתוחו בדבר שהוא מוחזק בו, ואי זו חזקה יש לו לזה שיוכל לומר כך וכך הוא חייב לי. ואמת וברור בדבר שהוא אצלו ואין לו עדים נאמן הוא לומר כך וכך הוא חייב לי עד כדי דמיו, ועל כן האמינו למרי חושלא [ב"ב דף לו.] ולההוא דחבל סכינא דאשכבתא [בבא מציעא דף קטז.] שלא היו עליהם עדים לשעת תפיסתם, וכן בפקדון שיש בידו נאמן לטעון עליו עד כדי דמיו והוא כשאין עליו עדים בשעת פקדון או אפילו היו שם עדים אבל אין עדים שראוהו עתה בידו שיכול לומר החזרתיו לך כדאיתא בפרק חזקת הבתים [דף מה.] וכן מי שתופס בטלית חבירו ואין הטלית ידועה לאחד מהם והאחד אומר שלי הוא והשני אומר כך שלו הוא אבל הוא חייב לי כך וכך מתוך שהוא נאמן לחלוק עמו בשבועה כך יהא נאמן לומר כך וכך יש לי אצלו ובשבועה. וא"ת יטעון בפירוש ויאמר כך וכך יש לי אצלו ועל כן אני תופסו סבור שלא יועיל לו, אטו כלהו אינשי דינא גמירי, ועוד כי הוא סבור דיחזיקו אותך כרשע שאתה חובל את חברך שאין אדם רשאי לנתח את חברו [ב"מ דף קיג.] וכשיאמר שלי כולה אין בני אדם יודעין בו.
כתוב שם: ומה שהקשה לי אבא מרי נר"ו מדתניא בתוספתא [שבועות פ"ה ה"ג] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי, או שיש לך בידי במנה כסות במנה כלים פטור. לאו קושיא הוא, דהתם אין הכסות והכלים ברשות התופס, אלא המנה הוא ברשותו ויש לומר מלוה הוא דקיימא ברשותיה ולפיכך נאמן, אבל בפקדון אינו נאמן. אמר אברהם: כל מה שכתב אי אפשר. כי אף במה שתפס יכול לטעון עד כדי דמיו, כל שכן במה שהיה בידו ובין בפקדון ובין במלוה אם לא היו שם עדים. כאשר כתבתי למעלה. והתוספתא שאמרה [מנה לי בידך וכו' ולא חלקה בין מלוה בין פקדון אבל במה שאמרה] או שיש לי בידך במנה כסות במנה כלים פטור, בזה יש לחלק בין מלוה לפקדון, שאם היה מנה הכסות והכלים פקדון והלה תופס לנגדם צריך שידע בברור שהם בעין באותה שעה ביד הנפקד, שאם נאנסו אין לו לתפוס כנגדן, זה הוא ההפרש בין מלוה לפקדון, ושמע השומע וטעה. ומה יעשה במלוגא דשטרי [כתובות דף פה.] דההיא סבתא דאפקדינהו גבה מלוגא דשטרי וכד תבעוה יתמי ואמרה מחיים תפיסנא להו, במשכון קאמרה דלגופייהו לא מקנו בלא כתיבה דכי אמרה מחיים תפיסנא להו תפיסה לטעון עד כדי דמיהן, והיא לא אמרה הוא גופיה מסרינהו נהלי במשכון אלא מחיים תפיסנא להו, ומכח תפיסא אתיא להו, כי ההוא עניינא דאיירו בה אלא מהניא תפיסה לפקדון. וכן בקרא דיתמי [שם דף פד:] דתפסו מיניה תורא דיתמי ואהני להו מגו והנהו מבקרא שקלוה וכל שכן בפקדון שהוא בידו.
<h2>דף יד:</h2>
במאור דף ז. ד"ה איתמר. לרי"ף סי' רסב. כתוב שם: איתמר המוכר שדה ונמצאת שאינה שלו וכו' ושמואל אמר מעות יש לו וכו' עד שאני הכא כיון דנמצאת שאינה שלו ליתנהו לזביני כלל והלואה הויא לה ובשטרי הלואה אמרינן אחריות טעות סופר הוא. אמר אברהם: אני איני אומר כן, כי זה הטעם אינו כלום שהרי לא היה יודע שאינה שלו ואדעתא דארעא נחית ועביד איניש דזבין ארעא ליומיה לדעת שמואל. אבל הטעם דכשכתב לו אחריות סתם דברו רב ושמואל, ורב סבר אחריות סתם אף על השבח, ושמואל סבר על השבח לא כדאמר ליה שמואל לרב שמואל בר שילת אימליך וכתוב שופרא שבחא ופירי, כלומר אעפ"י שצוה לכתוב אחריות צריך להמלך על השבח. כתוב שם: ומאי טעמא לא אותביניה מעיקרא ואותביניה לבסוף, משום דמעיקרא איכא לאוקמה בנגזל גופיה וכו'. אמר אברהם: אין אנו צריכים לזה הדוחק דמשום דשמואל איירי בשבח קא מהדר לאותובי משבח והדר אקשי ליה מפירות.
כתוב שם: וכוליה סוגיא דשמעתא אע"ג דאליבא דשמואל אמרה גמרינן מיניה לענין דינא, דמדשמואל נשמע לרב בהכיר בה שאינה שלו ולקחה [דף טו:] דאמר רב מעות יש לו שבח אין לו, דההיא ודאי כיון שהכיר בה אשתכח דליתנהו לזביני כלל והויא לה כהלואה וכנוטל שכר מעותיו ואעפ"י שפירש לו את השבח, דהא אסקה רבא ופסק הלכה בפירוש [לכלהו כרב]. אמר אברהם: אני איני אומר כן שלא נאמר כך בפסק הלכתא כרבא, דבנמצאת שאינה שלו אמר אעפ"י שלא פירש לו את השבח וכו' אבל בהכיר בה שאינה שלו הזכיר רבא אע"פ שפירש לו את השבח. ואם פקדון הם בידו ורצה ליתן לו את השבח מה איסור יש בזה, ואם אמר לשם הלואה היה כדבריו ועכשו שאמר לשם פקדון כל מה שהרויחו מעותיו שלו הוא ואעפ"י שאין לו קרקע ולא קנו מידו והוא שפירש לו את השבח. והדעת האמתי לדעת שמואל נמצאת שאינה שלו מעות הלואה ואין לו שבח אפילו פירש אלא אם כן קנו מידו דהויא כמתנה או כשיש לו קרקע דאסמכתיה עליה והוו זביני, ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות מתנה, ואם כתב לו אחריות ופירש לו את השבח כמו שצריך לפרש לדעת שמואל יש לו מעות ואין לו שבח, כהלואה נינהו, אפילו יש לו קרקע או קנו מידו דלאו זביני נינהו כלל. ולדעת רב נמצאת שאינה שלו אפילו לא כתב לו אחריות יש לו מעות ויש לו שבח דזביני נינהו, ואם הכיר בה ולא כתב לו אחריות מעות יש לו שבח אין לו אפילו יש לו קרקע דפקדון נינהו גביה באחריות לאונסא דאתיא מחמתיה בשבחא דפקדון לא קביל עליה אחריות, ואם פירש לו שבח יש לו מעות אין לו, ויש לו שבח אעפ"י שאין לו קרקע ולא קנו מידו דשבחא דפקדון לבעל המעות הוא. וא"ת כיון דקביל עליה אחריות חזר להיות מלוה, הא לאו מלתא היא, דאחריות לאונסא דאתי מחמתיה לא משוי ליה מלוה, דוק ותשכח. ועל כרחך פלוגתא דרב ושמואל בהכיר בה שאינה שלו כשלא כתב לו אחריות, שאם כתב היכי מעות מתנה. ומה שהוצרך שמואל לפרש [דף טו:] אדם יודע שקרקע אין לו וכו' שלא תאמר הלואה הם ויש לו אחריות סתם, לכך אמר שאינם כי אם מתנה.
<h2>דף טו:</h2>
במאור דף ז. ד"ה ובעל חוב. לרי"ף סי' רסב. כתוב שם: ומאי דאמרינן התם [כתובות דף נ:] במזונות הבת, אמר להו רב יוסף הבו לה מתמרי ואוקימנא דצריכי לדיקלא כה"ג נמי וכו'. אמר אברהם: אני איני יודע אם חלק על רבנו האיי גאון ז"ל [ספר המקח שער כז דין טז] אם בפירוש אמר כך, אבל נראין דברי הרי"ף ז"ל ודברי הרב חננאל ז"ל שפירש שבח המגיע לכתפים [דף טו:] פירות שהגיעו לינטל בכתפים, כי עמל הידים לא יגיע לכתפים. ועוד מה שהביא מפרק האשה [כתובות דף עט.] ראיה לדבריו הם הם קושיא שלו, כי האשה והבנות במזונותן אינן נוטלות אלא מן הקרקע, וכשנוטלות מן הפירות [נוטלות מן הפירות] הצריכות לארעא משום דחשבינן להו כארעא, הילכך גבי בעל חוב דינא דליטריפינהו כגופא דארעא. וכל דברי הרב ז"ל בשמועה זו נכונים ומיושרים לענין פסק הדין. אבל מה שהביא דברי רבא דאמר גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר לא היה צריך לכלל זה הענין, וכן זאת היתה שגגה לפי דעתי וכבר כתבתי זה פרק הגוזל. ואפשר כי לענין אחר הביא אותם לכאן כאשר תראה בסוף.
במאור דף ז: ד"ה וטופיאנא. כתוב שם: ולעולם רואים אם השבח יתר על ההוצאה אית ליה ללוקח למשקל שבחיה מניה דבעל חוב, בכדי ההוא טופיאנא ממאי דמסיק ביה וכו'. אמר אברהם: זו היא השגגה הראשונה. כתוב שם: ואי פש ליה מידי גבי בעל חוב ממאי דמסיק כנגדו וטרפוה מיניה הדר ביה עליה דמוכר. אמר אברהם: תמה הוא, ואם היתר אין מן הדין לטרפו, למה ישאר בידו ויחזור הלוקח על המוכר, והלא הוא כתב שני פעמים שהבעל חוב יפרענו בדמים.
במאור דף ז: ד"ה והיכא דלא. לרי"ף סי' רסה. כתוב שם: מאי גובה נמי חצי שבח. אמר אברהם: הרב ר' יצחק ז"ל לא הזכיר זה בהלכותיו ואפשר דאוקימנא כי לישויה ניהליה אפותיקי דבכה"ג לא אמרינן לא חצי שבח ולא צורך לדאקנה, מפני שכבר הוקנה לו זה הקרקע כעין מכר ולא חייל עליה שיעבודא דהאיך כלל לגופא ולא לשבחא והוה ליה כעין גזלן ומההיא שעתא קני לה גופו ולא לשבחא דאתי לה וכך נראה לי.
במאור דף ז: ד"ה כל. לרי"ף סי' רסב. כתוב שם: ומשום הכי אמר רבא שבח אין לו, אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מגוזל, כדבעינן למימר לקמן. ליתה כלל וטעות הוא בידו, דאפילו שבח דאתי מגוזל מחמת הוצאה לית ליה לנגזל לעולם אלא הוצאה שיש בה שבח כנגדה. אמר אברהם: הוא וה"ר אפרים ז"ל טעו בדברי הרי"ף ז"ל, כי מה שכתב אבל שבח דאתי מחמת הוצאה שקיל ליה מנגזל, שבח כנגד הוצאה קאמר ועל כן הביא דברי רבא [ב"ק צו.] גזל והשביח ומכר מה שהשביח מכר, ראיה שאין לו שבח היוקר ואפילו בגזלת מטלטלין, דהשביח קאמר שהשביח על ידי הוצאה, וכל שכן בגזילת קרקע, ודברי רבא [שם דף סה.] למאן דגזל חביתא דחמרא ותברא או שתיא הם מוכיחים על זה. מיהו יש הפרש בין גזלת קרקע למטלטלין, דאילו בקרקע אפילו בשבח הבא מחמת הוצאה הכל מה שהשביח יתר על ההוצאה שקיל לה נגזל בלא דמים, דהוי כיוקרא דממילא, ובמטלטלין כל שבח הבא מחמת הוצאה דגזלן הוי סתם קאמר מה שהשביח מכר, וגזות וולדות כשבח הבא מחמת הוצאה דמי כדעת רבי יהודה [שם דף צה:] וכדפריש לה רב פפא. וכבר הצלנו דברי הרב ז"ל מן השגגה שהיינו תופסים עליו בדבריו זה והמקום ידין אותנו לכף זכות. כתוב שם: ונמצאת השמועה כלה לדבריו מעורבבת וכו'. אמר אברהם: כל הפורש ממה שכתוב בהלכות הרב ז"ל כפורש מחייו. כתוב שם: יהביה ניהליה אפותיקי כיון דמסיק ביה שיעור ארעא, גבי לה כולא ארעא. וטופיאנא דשבחא דלא מסיק ביה כנגדו שמין ללוקח ומעלה אותו בעל חוב בדמים, ולא יהיב ליה גריוא דארעא אע"ג דחזיא ללוקח. אמר אברהם: יש כאן שגגה, שהרי העמידו הברייתא [דף טו:] דשויה ניהליה אפותיקי ולא מסיק בה כשיעור ארעא ושבחא ואפ"ה נוטל את השבח מבעל חוב, ואילו טופיאנא דשבחא שקיל ליה בעל חוב בלא דמים.
<h2>דף יז.</h2>
במאור דף י. ד"ה רב כהנא. לרי"ף סי' ער. כתוב שם: רב כהנא אמר כשחייב מודה, הילכך לטעמיה דרב כהנא, אע"ג דלא כתב לו הנפק ליכא למיחש שמא כתב ללוות ולא לוה, ולרב כהנא לא אמר רבי יוחנן וכתוב בו הנפק, והרי"ף ז"ל מפרש לה בהמוצא שטרי חוב בשוק וכתוב בו הנפק ואין נראין דבריו. אמר אברהם: ודאי נראין דבריו כי כן דברי הגמרא ואין לנו לשנות זולתי מה שראינו.
במאור דף י. ד"ה והא דאמר ר"י. לרי"ף סי' רעא. כתוב שם: והא דאמר רבי יוחנן הטוען אחר מעשה בית דין לא אמר ולא כלום, פירוש, טענה זו שטוען ואמר לעולם לא אפרע עד שתחזיר לי שטרי וקא משמע לן דאפילו לרבי יהודה [ב"ב דף קע:] דאמר אין כותבין שובר, במעשה בית דין מודה דכותבין. והאידנא לא צריכא לן וכו'. אמר אברהם: זה הפירוש אי אפשר, וכי בית דין כותבין הנפק בפני עצמו במקום שיש שטר קיים, ואם יכתבו אותו מה יועיל אם לא יפרשו בו כל נוסח השטר הטופס והתורף. ובאמת וברור אין בית דין רשאין לעשות כן מפני שהם שני שטרות על הלואה אחת אלא אם כן יקרעו את השטר, וכיון שהשטר קרוע איך יוכל לעכב את הממון עד שיחזיר לו את השטר ואיננו, ובחזרת הקיום סגי ליה או בקריעתו, ולמאן דאמר אין כותבין שובר כנגד שטר חוב גם זה כנגד מעשה בית דין זה אין כותבין שובר, ומה הפרש בינו לבין שטר חוב הלא צריך לשמרו מן העכברים. כתוב שם: אי נמי י"ל קא משמע לן דכותבין שטר בכתובה דהיא מעשה בית דין, ואף על גב דליכא למימר בה עבד לוה לאיש מלוה. אמר אברהם: גם זה אי אפשר. דרבי יוחנן מעשה בית דין קאמר. ועוד כי לענין הגמרא אין הכתובה מעשה בית דין כי אם הגט.
<h2>דף כ.</h2>
במאור דף יא. ד"ה ועוד שובר. לרי"ף סי' ערב. כתוב שם: ועוד שובר בזמנו טורף, אביי לטעמיה דאביי אמר [דף יג.] עדיו בחתומיו זכין לו, ולכתבה ליתן ולא נתנה לא חיישינן וכו'. אמר אברהם: כל זה אי אפשר. כי לא יועיל חיתום העדים כי אם לכתבה בניסן ולא נתנה עד תשרי, דסוף סוף מטי שטרא לידיה, אבל לכתבה ליתן ולא נתנה כלל לא יועיל, והאי כיון שהאשה מודה ליכא למזכא להו ולא משום חתום העדים. ומאי דקאמר ומאי חיישינן היינו דקאמר לשתי כתובות לא חייש ועל תרי טעמי סמיך לא ידענא מאי קאמר והוה ליה לומר היינו דקאמר ועוד.
<h2>דף כב:</h2>
במאור דף יב. ד"ה ואיסורא. לרי"ף סי' רעח. כתוב שם: ואסורא דומיא דהיתירא. כתב הרב רבי אברהם ז"ל האי תיובתא לא נהירא לי. אמר אברהם: תמה אני על אדוני הרב ז"ל מאי אסתפקא ליה בהאי מילתא, מה שכתב בספר המאור הוא אינו כי לא מצאנו תיובתא בתלמוד כזו מדברי אמורא על אמורא אחר, ולדבריו אין הקושיא רק מדרבי יוחנן על דברי רבא, והוה ליה למימר דרבי יוחנן ודאי פליגא, ולא היה לו לומר תיובתא. רק פירוש הדבר כך הוא, מי שאבודה ממנו וכו', ואינה אבודה ממנו עד שיתיאש כי אז חושב אותה לאבודה, ועדיין היא מצואה לבעליה בעיני כל אדם, חושבים כי יחפש אחריה, אז לא תוכל להתעלם ותחזירנה, יצאה זו שהיא אבודה לבעלה בעיני כל, כי היאוש על זה מפורסם לכל אדם, בין שיש בה סימן, בין שאין בה סימן. נמצא, שאין היאוש מפורסם למוצאיה, אעפ"י שיש יאוש לבעליה אסורה. והאי דקאמר ואיסורא דומיא דהיתירא וכו', בא לפרש כי זה הוא משמעות המקרא כמו שפירשנו, כי אשר תאבד ממנו, הוא היאוש, ומצאתה, שעדיין היא כמצוייה בעיני מוצאיה, שלא נתפרסם אצלו יאוש הבעלים, על כן היא אסורה.
במאור דף יב: ד"ה וכי מאחר. לרי"ף סי' רעח. כתוב שם: וכי מאחר דאיתותב רבא הני תמרי דזיקא וכו', עד קא ס"ד דתמרי לא ידעי דנתרי, ואהדר ליה תמרי נמי ידעי דנתרי וכו'. אמר אברהם: זה אינו אומר בפירוש בגמרא ולא אמר אלא איכא שקצים ורמשים דאכלי להו, ואי לא ידע דנתרי משום שקצים ורמשים אמאי מיאשי, אבל צריך הוא למה שפירשנו בו, דהכי פרישנא לה, כיון דאיכא שקצים ורמשים דמעקרא אכלי להו בראש האילן ועל ידי אכילת השקצים הם נופלים הילכך עבידי דנתרי ומיאשי מינייהו.
במאור דף יב: ד"ה ועוד כתב. לרי"ף סי' רפ. כתוב שם: כתב הרב אלפסי ז"ל ומקום נמי הוי סימן וכו', עד ממילא שמעינן דמקום הוי סימן וכו'. אמר אברהם: יפה עשה הרב ז"ל שהביא ראיה מן הסוגיא האחרת [דף כה:], דאלו מספיקא דרבא [דף כב:] לאו ראיה הוא, דאיהו מרא דשמעתא ורבה הוא רביה פליג עליה.
<h2>דף כו:</h2>
במאור דף יד: ד"ה אמר רבא. לרי"ף סי' רפז. כתוב שם: אמר רבא סלע שנפלה וכו'. אבל הכא שאני דגזלן הוא שהרי התכוון לגוזלה, דגזלן קונה לעולם ביאוש משום תקנת השבים [ב"ק דף סו.] וכו'. אמר אברהם: כל זה הפך. כי הגזלן קונה ביאוש מפני תקנת השבים, ואבדה נקנית ביאוש דבר תורה, ואם בגזלה הויא מתנה בעלמא כל שכן באבדה. ועוד, דבגזלה עצמה הרי הוא חייב להחזיר, כדכתיב [ויקרא ה] והשיב את הגזלה אשר גזל. ולפי דעתי אינו עיקר מה שבספרים, ואם תמצי לומר שיש עיקר, הכי קאמר כעין מתנה היא, דלאו מתקין הוא לאויה שפיר. ואע"ג דלגבי גזלה מתקן לאויה בהשבה, אפילו לאחר יאוש, התם הוא דלא מהני ליה אלא לגופה, אבל לדמיה לא מהניא ליה יאוש, אבל לגבי אבדה כיון דיאוש מהני ביה למקנייה לגמרי, אע"ג דאהדרה לא תקין לאויה לגמרי, דהויא כעין מתנה, מיהו כיון דבאיסורא אתא לידיה, מחייב לאהדוריה, ולא תימא באיסורא ממש, אלא אפילו אשכחה ולא ידע מרה עד דאייאוש, דלא אכוין לאיסורא כלל, כיון דקמי יאוש אשכחה, כעין איסורא הוא ומחייב לאהדורה, והיינו מציעתא דהכא ועדיפא מיניה. כך נראה לי. ואין הצורך להחליף רבא ברבה. כתוב שם: והוי יודע הא דאמרי' נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוון לגזלה עובר משום השב תשיבם, ה"ה ללאו דלא תוכל להתעלם. אמר אברהם: אין הדעת מורה כך, שהרי לא העלים עיניו ממנה ונטלה על מנת לקיים מצות השבה, אבל כיון דבסוף החזיק לא קיים. וקרוב אני לומר שאפילו לפני יאוש נתכוון לגזלה, כיון שהכניסה לתוך ביתו על מנת להחזירה כבר נפטר מלא תוכל להתעלם, ולא אמר לאחר יאוש אלא לפוטרו מלא תגזול ולחייבו אהשב תשיבם אפילו לאחר יאוש, והאי דלא אמר אינו עובר אלא משום השב תשיבם, כדאמר בסיפא בלא תוכל להתעלם, לפי שהשב תשיבם כל שעה עומד במצות השב, ומשום הכי אמר השב תשיבם, אבל לא תוכל להתעלם דאיתיה בברייתא, כבר העלים ואין לו תקנה. וזה הוא האמת.
<h2>דף כז:</h2>
במאור דף טו. ד"ה תא שמע. לרי"ף סי' רצג. כתוב שם: מאי לאו בסימנין לא בעדים. וקשיא לי לפירוש הרב רבי שלמה שפירש בעדים שהיא שלו, למה לו עד דרוש, תיפוק ליה משמלה דלא אתאי אלא ליש לה תובעים, ולא אתי לסימנין, וכיון דלית לן סימנין דאורייתא הוא, ודאי בעדים מהדרי. אמר אברהם: אין קושיא בזה, כי לא הוצרך ללמד שיחזיר לו בעדים, אלא שלא יחזיר לו אלא בעדים, כי היא הדרישה הגמורה, ודרשת וחקרת [דברים יג], וזה אינו יוצא משמלה כלל. והגירסא שכתב מטביעות עינא לצורבא מרבנן, ליתה כי אם במיעוט הספרים, ואינה עיקר, דאטו כל דלא הוי צורבא מרבנן רמאה הוא, והיה לו לומר עד שתדרוש אחיך אם תלמיד חכם הוא אם לאו. ואבוה דרב פפא [דף כח:] דאמר ליה אייתי סהדא דלאו רמאה את, ולא א"ל אייתי סהדא דצורבא מרבנן הוא, והאי נמי דמי לההוא, אלא דההוא בסימנין אהדרו או מדאורייתא או מדרבנן, ואי איתא לפירושי, הכי הוא דמפרשינן, מאי לאו בסימנין, ואפילו בשאינו מובהק, דקרא לא מפליג בהו, לא בעדים, שלא יהא רמאי, ואז נחזיר לו בכל סימן, אבל בסתם אין מחזירין לו אלא בסימן מובהק, וכל שכן לרמאי, והיינו דאבוה דרב פפא. והגירסא שכתב שהיא במיעוט הספרים, אינה כמו שכתובה בספר המאור, אלא משום דאיכא למימר כדשנינן ולאהדורא נמי לצורבא מרבנן בטביעות עינא, כלומר דכי מייתי ראיה דצורבא מרבנן הוא, מהדר ליה בטיבעות עינא.
<h2>דף כט:</h2>
במאור דף טו: ד"ה הלכה כרבי טרפון. לרי"ף סי' רצה. כתוב שם: הלכה כרבי טרפון בדמי אבדה וכו' עד סופו. וכללא דהא מילתא, דלא מפקינן משומר חנם למהוי שואל, אלא משומר חנם לשומר שכר ומשומר שכר לשואל. אלו דברי הרב הזה ז"ל ונראין דבריו. אמר אברהם: אנכי עפר ואפר כבר כתבתי את זה. ועוד טעם אחר, דלגבי דמי אבדה כיון דשרי להו לאשתמושי בהו, סמכא דעתיה אמר השתא אתי מריה דזוזי ובעי להו, הילכך עד דאשתמש בהו לא הוי שואל אלא שומר שכר בלבד, וזה הטעם גם כן נאה ומתקבל.
<h2>דף לז.</h2>
במאור דף כ: ד"ה אמר לשנים. לרי"ף סי' שכח. כתוב שם: אמר לשנים גזלתי, נראה לי דמתניתין רבי טרפון היא וכו', עד אבל בדתבעי ליה לא, אלא מניח גזלה ביניהם בבית דין לברר הדבר אם יוכל ואם לאו, יניח ברשותו עד שיבא אליהו ולא יוציא כלום, כדאמרינן בספק הניח. אמר אברהם: זה דבר שאי אפשר שהרי אמרו [דף לז.] מניח גזלה ביניהם ומסתלק, והוא אומר שיחזירנה ברשותו ואיך נסתלק ממנה, ומה הואיל בהוצאתה מידו יום אחד או שנים, אלא ודאי מניחה ביד ב"ד עד שיודו, וזהו שאמר רב ספרא ויניח [דף לז:], וא"ת א"כ ליתני נמי יהא מונח עד שיבא אליהו, לא היא, התם קיים מילתא ביד הנפקד עד שיבא אליהו, אבל הכא ביד בית דין קיימא. כתוב שם: ושנים שהפקידו אצל רועה מניח בפניהם ומסתלק משום דבהמה נפיש טרחה כו'. אמר אברהם: אטו משום דבהמה נפיש טרחא ורוצה להוציאה מתחת ידו מש"ה מיפטר מתשלומין, ובמאי מילתא דרבא לשתי כריכות אם שניהם הפקידו כדסבר איהו אלא ודאי אחד משנים כמו שפירש אדוני הרב ז"ל, דאי שניהם הפקידו זה אחד וזה שנים רבא לא כתנא קמא ולא כרבי יוסי. ועוד דקאמר זה אומר שנים שלי וזה אומר שנים שלי כדאיתא במתני' אלמא לא הפקיד אלא אחד מן השנים וכל אחד אומר שלי הוא דהוה ליה כשתי כריכות. ויותר מזה כתוב אצלי.
<h2>דף לח.</h2>
במאור דף כא. ד"ה מה שפסק. לרי"ף סי' שלא. כתוב שם: מה שפסק הרי"ף ז"ל הלכך הלכתא נמי כרבנן דברייתא וכולה, עד ונדחו דברי חכמים דברייתא דהוא רשב"ג דמתניתין ותו לא מידי. אמר אברהם: קרוב זה הדבר אל הדעת כאשר אמרו הראשונים. גם יש להעמיד דברי הרב ז"ל כי בכדי חסרונו שהיה יודע בעל הבית דרכו של פירות להיות פוחתין בהם כן חסרונם, ולא צוה עליו למכרו רוצה היה בקב שלו ומשום הכי אמרי רבנן דמתני' [דף לח.] ורבי מאיר דברייתא [שם] לא ימכור, ויין והחמיץ ושמן והבאיש ודבש והדביש הנך ודאי לאו אורחייהו, אלא כיון (דקנקני) [ד]לא מיתוסף בהו פסידא אלא משום פסידא דקנקנים נגעו בם רבנן דברייתא והוא הפסד מועט ופלוגתא אחריתא היא דלא שייכא בפלוגתא דמתני' כלל כמו שאמר הרב ז"ל ודבריו קיימים באמת. ומאן דלא ידע לפרושי היאך משוה נפשיה מכריע בין ראשי ההרים.
<h2>דף מ.</h2>
במאור דף כב. ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' שלה. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל אבל גדול ולא ידע דאיתיה גביה לא השביח לאמצע אלא שמין לו כאריס. ואני אומר דוקא קרוב בנכסי גדול שבוי אע"ג דלא נחית ברשות כמאן דנחית ברשות דמי כיון דמורידין קרוב לנכסי שבוי, אבל קרוב בנכסי גדול שאינו שבוי אי ידע ליה השביח לאמצע. אמר אברהם: אין לסמוך על זה הפסק, דאי אחין שותפין נינהו והאחד השביח שלא בפני חבירו לא השביח לאמצע ואפילו השביח מן האמצע דלא גרע משותף דאמר שמואל [ב"ב דף מב:] שותף כיורד ברשות דמי שנוטל בשבח המגיע לכתפים ובשדה שאינה עשויה ליטע כשדה העשויה ליטע, ומתני' דקתני השביחו לאמצע [שם דף קמג:] טעמא אחרינא הוא משום דקטנים נינהו, ואי לא דמתזני כי הדדי בחזקת אחין ושותפין אי אמרו בבית דין הרי אנו עושים ואוכלים לא שמעי להו בית דין ולא שבקי להו, וכל שכן כשהשביחו מחמת עצמן שאנו אומרים השביחו לעצמן אין שומעין להם, אי קרוב שאינו שותף הוא היינו נכסי נטושין ומוציאין אותו מידו ובכה"ג לא אמר הרב ז"ל, אבל אני אומר קרוב והוא שותף אפילו ידע דאיתיה שמין לו כאריס, והיינו דשמואל שותף כיורד ברשות דמי וכדפרישנא, ושמואל לא קא מפליג בין דידע ליה בין דלא ידע ליה, וכן עיקר. כתוב שם: וקרוב לנכסי קטן דאין מורידין קנסוה רבנן, אע"ג דלא ידע דניחול כמאן דידע דמי והשביח לאמצע. אמר אברהם: אם אין מורידין מאי קנסא איכא, ומאי חטא שנקנוס אותו.
<h2>דף מא.</h2>
במאור דף כג: ד"ה שהכישה. לרי"ף סי' שמא. כתוב שם: שהכישה במקל ורצתה לפניו, והא לא חסרה, אלא לאו שמע מינה שליחות יד אינה צריכה חסרון, והוי ליה האי שואל שלא מדעת וגזלן וכו', עד ורב לא בעי לאוקומה לברייתא דרועה שהיה רועה בפלוגתא ומשום הכי מוקים לה בשעודן עליה וכו'. אמר אברהם: זה דבר שאי אפשר. דהא איהו גופיה מוקים לה בפרק הגוזל [דף קיח.] דרב כרבי עקיבא, והכא [דף מג.] דחיק להא מתניתא בשעודן עליו לקיומה מילתא דרבי ישמעאל. ועוד, בעל הגמרא היאך מקשה למתניאתא כדעת רבי ישמעאל. ועוד, כי הכחש החוזר שאמר שהיא חזרה לדעת רבי ישמעאל גם זה אינו, כי חזרה שהיא מאליה אינה חזרה כלל, והרוצה לעמוד על העקר יעיין בפירושינו.
<h2>דף מב:</h2>
במאור דף כד: ד"ה משתבע. לרי"ף סי' שמה. כתוב שם: משתבע איהו דלא ידע ומשלם בקרא דמי בשר בזול. ולי נראה שהוא נלמד מדין נגזל שנשבע ונוטל [שבועות דף מד:] ואף זה תורת נגזל עליו וכו'. אמר אברהם: יותר נראה מדין הבא ליפרע מנכסי יתומים [שם מה.], ואעפ"י שהבקרא משלם משלו במקום [היתומים הוא עומד] וכך מפורש אצלי.
<h2>דף מג:</h2>
במאור דף כד: ד"ה אלא הכא. לרי"ף סי' שמח. כתוב שם: בשבח גזלה קמפלגי. פירוש, וביתר קא מפלגי ובשבח גזילה שלא על גבי גזלה כגון טעונה וגזזה וכו'. עד רבי יוחנן אמר חלוק היה רבי עקיבא אף במקום שיש עדים, משום דבי דינא הוא דמחייב ליה אשמה, ולא עדים, ולא נעשה גזלן לקנות שבחיה עד שעת תביעה. אמר אברהם: באמת וברור פירוש הרב ז"ל הוא האמת, כי העדים עומדים בשעת העמדה בדין, ואי אפשר לומר שהעמדה בדין תעשה אותו גזלן לקנות שבחיה, ואי לא זכה בהם תחלה איך יזכה בהם עתה והלא הם מחייבין אותו לחזור הגזלה לבעליה, והתורה אמרה [ויקרא ה] יתננו (לו) ביום אשמתו. כתוב שם: וכד מעיינת בההיא ברייתא בדוכתא [ב"ק דף צה:] לא משכחת לה דמתוקמא הכי כדמוקים לה איהו, אלא בטעונה וגזזה לרבי מאיר, או בשאינה טעונה ונטענה ולא גזזה לרבי יהודה ורבי שמעון, והכי אוקימנא בדוכתא. אמר אברהם: כל מה שכתב בזה אי אפשר. כי לרבי מאיר אפילו נטענה אצלו וגזזה הכל לנגזל ומשום קנסא לרבי יהודה אליבא דרב פפא גזלה חוזרת לעיניה כשעת גזילה. ואם נטענה אצלו בין גזזה בין לא גזזה כל השבח לגזלן, ואם גזלה טעונה וגזזה משלם דמי רחל עומדת ליגזז והשאר לגזלן.
<h2>דף מה.</h2>
במאור דף כו. ד"ה מה שכתב. לרי"ף סי' שנג. כתוב שם: מה שכתב הרי"ף ז"ל בכללא דנקיט מהאי שמעתא דדהבא לגבי כספא פירא הוי, כזקנתיה דרבי דסתם לן הזהב קונה את הכסף וכו', עד ומאן דבעי למימר דלענין מקח וממכר הוי דהבא טבעא לגבי פירא ומטלטלי צריך הוא להביא ראיה על כן וכו'. אמר אברהם: נראין דברי הרב ר' חננאל ז"ל והרב ר' יצחק ז"ל דגמרי טעמייהו ממילתא דרבי יוחנן דאמר [דף מה.] אעפ"י שאמרו אסור ללוות דינר בדינר אבל מחללין עליו מעשר שני, דהאי מילתא ליכא אמורא דפליג עלה, כדאיתא בגמרא [שם] ובית שמאי לא דרשי כסף הכסף ולא אזלי בתר חשיבותא אלא בתר חורפא, אם כן מאי שנא מקח וממכר והלואה מחלול דהא בהנך נמי בתר חורפא נמי אזלינן, אלא לאו שמע מינה דא ודא אחת היא ודהבא לגבי כספא פירא הוי לכל מילי אבל לגבי פירא טיבעא הוי לכל מילי, ומדבית שמאי נשמע לבית הלל דכל דכן הוא. ואי איכא מאן דבעי למימר דרבי יוחנן אפילו לבית הלל אמרה למילתיה והיכן אמרו, אסור ללוות דינר בדינר ממתנית' דהזהב, דכיון דלגבי מקח וממכר הוי פירא לענין הלואה נמי פירא הוי דהא הלואה ופירעון כמקח וממכר דמי, ולענין חלול טעמא אחרינא הוא דהכסף הכסף ריבה, — הא לאו מילתא היא כלל, דאי לב"ה מאי איצטריך למימר אבל מחללין עליו מעשר שני, פשיטא ואפילו כספא נמי מחללין עליה, אלא בעל כרחך לבית שמאי קאמר, ומבית שמאי נשמע לבית הלל כדפרישנא. ומתני' דהכא אפילו לבית הלל היא דדהבא לגבי כספא פירא הוא, מיהו לענין מעשר משום דכסף הכסף ריבה דהא תרוייהו טיבעא הוו לגבי פירי הילכך כספא מיקרו. דאי סבירא להו לבית הלל דלכל מילי לא הוו טיבעא לא למקח וממכר דפירות ולא להלואה ולא לחליפין היכי מתרבו לענין חלול מכסף הכסף והא לאו כספא נינהו כלל, אלא לאו שמע מינה דלגבי קניית פירי ולענין חליפין טיבעא הוו, הילכך לענין חלול אפילו לגבי סלעים נמי כספא הוו ומחללין זה על גב זה. והאי טעמא סמכינן כי היכי דתיקום מתניתין דהכא כבית הלל. ומאן דמפרש טעמא דבית הלל לענין חלול משום חשיבותא, לא נהיר, דבית הלל מתירין קאמרינן מחייבין לא אמרינן, ואם בא לחלל דינר על סלעים נמי טפי עדיף משום דחריפי טפי, והא דרבי שמעון [דף מח.] דאמר טלית קונה דינר זהב וכו' הלכה היא וליכא לדחוייה. ועוד מגופה דמתני' איכא למילפה להא מילתא דקתני בסיפא מטלטלין קונה את המטבע ואין המטבע קונה את המטלטלין, מאי מטבע, אי דכספא השתא לגבי דהבא חשיב טבעא לגבי מטלטלין מבעיא, אלא לאו אפילו דדהבא קאמר וש"מ כדאמור רבוואתא ש"מ. מיהו לגבי הלואת דינר בדינר אסור הואיל ולגבי כספא פירי הוי דאמרינן הוא ניהו איקר וזל, וחומרא יתירא הוא. והכין פסק הרב ז"ל.
<h2>דף מו:</h2>
במאור דף כו: ד"ה והא דתנן, לרי"ף סי' שנה. כתוב שם: והא דתנן [דף מד.] כל המטלטלין קונין זה את זה וכו', עד כל מילי דלאו נעל או כלי דומיא דנעל כפירות דמי. אמר אברהם: אין בזה הספר שגגה גדולה מזאת. כי כל דבר שאינו נאכל אין עליו דין פירות וכל שכן בעלי חיים, ונעל לאו דוקא, דאם כן סודר נמי לא, אלא כל דבר שאינו אוכל הוי כנעל. ואיך יעלה על לב איש שהמעות הנפסלות יהיו פירות ושור וחמור חיים מטלטלין הן, אבל הבשר הוא הפירות, וכבר ראינו בנוסחת מי שראוי לסמוך עליו: ופירות נמי עבדי חליפין כיצד החליף בשר שור בפרה או חמור בבשר שור וכו', וכבר חברתי עליו חבור גדול והוא אצלי, יפקח עיניו הרואה ויראה. וקצת מן הראיה לדברי תשובה לדבריו שהוא אומר כל דבר שאינו כלי פירות הוא, האי דאקשינן [דף מו:] למאי דסליק אדעתין מעיקרא מטבע מאי כיצד הכי קאמר ופירי נמי עבדי חליפין, ואם כדבריו מאי פירות נמי עבדי חליפין הוא ניהו מטבע הוא ניהו פירות דהא לאו נעל הוא, ועוד דפירות עדיפי ממטבע דהא דעתיה אצורתא ועבידא דבטלה ותרוייהו פירי נינהו, אלא לאו שמע מינה דמעות וכל דדמי להו ככלים נינהו אי לאו דדעתיה אצורתא, ולא מיקרו פירי אלא דבר הנאכל כמו שהוא.
<h2>דף מז:</h2>
במאור דף כח: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' שסד. כתוב שם: כתב הרי"ף ז"ל שמעינן מהא דכמה דלא משכי לוקח זביני ואיתניס דלמוכר איתניס וכו', עד אדרבה עיקר תקנת המשיכה ללקוחות היתה. אמר אברהם: מתחלה כך כתבתי והבאתי ראיה מההוא דזבן חמרא ושמע דקא בעי למאינסה וכו', אבל חזרתי וחזקתי דברי הרב ז"ל מדאמרו דאי מוקמת להו ברשותיה טרח ומציל, אלמא ברשותיה קאי כל זמן שלא משך, אי משום מעשה דההוא דזבן חמרא דהדר ביה קודם האונס דלמא מסתפי הוה דלמא לא מהדרי ליה זוזא בתר אונסא, וההיא מילתא דחולין [דף פג.], דאקשינן והא לא משך נמי מסייע ליה דקתני בהדיא אם מת מת למוכר ולא קתני אם בא לחזור חוזר משמע מיד המכר בטל. וההיא דאיקור פירי דבמסכת גיטין [דף נב.] לא מעלה ולא מוריד, והאי דקשיא ליה אם כדברי הרב הא עיקר תקנתא ללקוחות הוא, ודאי תקנתא איכא ללקוחות שלא יאמר לו נשרפו חטיך בעליה, ואיכא נמי תקנתא למוכרים אי מתייקרי, מיהו כיון דמוכר פירותיו בידו די לנו תקנה בחזרתו ולמה תקנו חזרה ללוקח והלא שניהם מתוקנים בחזרת המוכר, והיינו טעמא דרבי שמעון [דף מד. ודף מט:], ורבנן סברי אפילו הכי משוינן להו. ויותר מזה אני אומר שאם נשרפו או אבדו שיכול הלוקח לחזור בו ואין עליו מי שפרע, משום דאמר ליה הב לי פירותי או תן לי מעותי, והשתא בתרי תרעי שני ליה רבי שמעון לענין חזרה [דף עד:], הכא דאיכא אונסא לא כל שכן לענין מי שפרע, ומעשה דההוא חמרא [דף מט:] נמי הכי מוכח, דכי אתא לקמיה דרב חסדא ושרא ליה למהדר ולא אדכר ליה מי שפרע כלל, ומשום חששא דאונסא בלחוד וכל שכן בתר אונסא. וכן ההוא דמסכת חולין [דף פג.] דקתני להדיא אם מת מת למוכר הכי משמע דלאלתר הוי מכר בטל דלא קתני לפיכך אם חזר בו ומת מת למוכר. וכן עיקר.
<h2>דף מט.</h2>
במאור דף כט: ד"ה פסק הרי"ף. לרי"ף סי' שסו. כתוב שם: פסק הרי"ף ז"ל הלכה כרבי יוחנן דאמר דברים יש בהן משום מחוסרי אמנה. ולי נראה הני מילי בחד תרעא, אבל בתרי תרעי לית בהו משום מחוסרי אמנה וכו'. אמר אברהם: הדעת מורה כך, אבל אין פני ההלכה נראין כן, ואין מוציאין פני ההלכה ממראיתה בשביל הסברא. ועוד כי דברי רבי יוחנן הם אפילו במתנה, ובמתנה מועטת, וכיון דבמתנה היא הויא לה כתרי תרעי, ומי יימר דילמא מעיקרא חזא רווחא בעסקא והוה ליה רווח והשתא לא חזא ואיקצר רווחיה דהוה ליה כתרי תרעי [ואפילו הכי סמכא דעתיה] הילכך [ליכא לאפלוגי] בהא מילתא.
במאור דף כט: ד"ה ומה שכתב. לרי"ף סי' שסו. כתוב שם: ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהאי עניינא דמחוסרי אמנה, תניא רבי יוסי ברבי יהודה אומר וכו', עד תמיהא לי מילתא כיון דפסק כרבי יוחנן למה ליה למכתב דאביי, ואביי למדחייה לדרבי יוחנן הוא דאתא ולסיועיה לרב. אמר אברהם: נראה לי דהא דרבי יוסי ברבי יהודה עדיפא ממחוסרי אמנה אלא רשע נמי מיקרי דקא עבר על עשה. ולר' יוחנן לא הוה מקשה מיניה דאפשר דאיידי דאמר רב אין בהם משום מחוסרי אמנה אמר איהו נמי מחוסרי אמנה, ואפשר דאפילו מצות עשה נמי אית בהו ועל כן אמר אביי דההיא שלא ידבר אחת בפה וכו', אבל אם אמר בדעת גמורה משום מחוסרי אמנה איכא רשע לא מיקרי, במתנה מרובה הוא דהוי מחוסר אמנה לרבי יוחנן.
<h2>דף נ:</h2>
במאור דף ל: ד"ה כללא. לרי"ף סי' שעב. כתוב שם: כללא דשמעתא דתגרי לוד בין בטול מקח לאונאה וכו', עד איבעיא להו בטול מקח לרבנן וכו', עד מכל מקום קשיא אמאי חזרו הא ליתא משום פסידא אלא רווחא כל דהו, ועוד דאית להו רווחא בדרבי טרפון בשתות עצמה דלרבי טרפון מחילה לאלתר ולרבנן אונאה. אמר אברהם: אני לא אוסיף על מה שכתוב בגמרא כמו שהוסיף כאן בעל המאור הזה, וכתבתיה בפירושנו. כתוב שם: ויש מי שאמר הא דאמרינן הכא בטול מקח וממכר שניהם חוזרים לאו דסמכא הוא, אלא דחייאתא, דלא אמרינן הכי אלא משום דאכתי לא קיימא אי בטול מקח לעולם חוזרין. אמר אברהם: מי שאמר כך אין ראוי לסמוך עליו ומבין ריסי עיניו ניכר שאינו יודע צורת דברי רב חסדא [ב"ב דף פג.] בענין מכר לו שוה חמש בשש, וכבר פרשתיה יפה יפה, ולא כדברי הרב אלפאסי ז"ל.
<h2>דף נו.</h2>
אינו בנדפס. אבל נמצא בריטב"א דף נו: ד"ה מתני' אלו דברים וכו'. כתוב שם: אלו דברים שאין להם אונאה, ושאין נשבעין עליהם וכו'. אמר אברהם: כבר כתבתי את דעתי בבבא קמא שלא כדברי הרב ז"ל.
במאור דף לב. ד"ה ואונאה. לרי"ף סי' שפג. כתוב שם: ואונאה לקרקעות. נראה כמו שפסק רבינו חננאל ז"ל כירושלמי [כתובות פי"א ה"ד] אם היה דבר מופלג יש לו אונאה. ומסתייע מגמרא דילן דאמר אמימר [דף נח:] על פיסקא דרבי יהודה אומר וכו' עד כמה עד כדי דמיהן וכו'. אמר אברהם: אמת הוא שרבינו חננאל כתב כן לפי הירושלמי, אבל הגמרא שלנו אין צורתה כן, שלא פירש אמימר את השעור אלא לדברי רבי יהודה, ולדברי רבי יהודה בן בתירא ולדרבי יהודה פירש עד כדי דמיהן [ולדר"י בן בתירא אפילו יותר מכדי דמיהן], אבל למשנתנו אין שיעור, דקרא סתמא כתיב [ויקרא כה] וכי תמכרו ממכר או קנה מיד עמיתך דבר הנקנה מיד ליד, וקרא לא מפליג בין שתות ליתר משתות, ואמרינן [ב"ק דף יד:] שוה כסף דבר השוה לכל כסף ומאי ניהו קרקע.
<h2>דף סד:</h2>
במאור דף לה: ד"ה המלוה. לרי"ף סי' תו. כתוב שם: המלוה את חברו לא ידור בחצרו חנם. מה שכתב הרב אלפאסי ז"ל אינו מחוור וכו'. אמר אברהם: אני כך כתבתי שצריך להעלות לו שכר כמו שכתב בעל החבור הזה, אבל שיכופו אותו בית דין משום דמחזי כרבית הוא ופחות מאבק רבית הוא דהא לא חסרה ולא מידי. והרב רבינו אפרים יפה כתב, הלכך כל כי האי גונא אין בית דין כופין את המלוה לגבות ולא את הלוה לפורעו, ואם ירצה המלוה לעמוד בחצר עד שיפרע לו כל חובו אין כופין אותו לצאת. ויש דברים שלא השויתי בהם עם הרב רבי יצחק ז"ל וכתובים הם אצלי.
<h2>דף סה.</h2>
במאור דף לו. ד"ה וטרשא שריא. לרי"ף סי' תיא. כתוב שם: וטרשא שריא כרב נחמן והני מילי בדלא קץ, כלומר שאם אמר לו אם מעכשיו אתה נותן לי הרי הוא לך בכך וכך. וטרשא דרב פפא אסירא בדקץ ליה, ודרב חמא שריא אע"ג דקץ ליה ואע"פ שהאחריות על הלוקח וכו'. אמר אברהם: ואפילו בדלא קץ ליה, כדברי הרב ז"ל. דאם איתא דאיכא בדלא קיצותא למה ליה לרב פפא למיקץ דאיכא חששא או איסור.
<h2>דף סז.</h2>
במאור דף לח: ד"ה כתב הרי"ף. לרי"ף סי' תכא. כתוב שם: כתב הרב אלפסי ז"ל בהלכות האי משכנתא בנכיתא היא, כי היכי דלא תיקשי הלכתא אהילכתא וכו', וכי עביד רבינא עובדא [דף סז.] ואפיק פירי בזביני דאסמכתא ובמשכנתא, דאסמכתא נמי דומיא דמתניתין [דף סה:] דהלוהו על שדהו וכו'. אמר אברהם: יש אצלי דרך אחרת שלא כדברי שניהם, דבמשכנתא בלא נכיתא יש מקומות שהוא רבית קצוצה ויש שהיא אבק רבית כמו שמפורש אצלי שיש הפרש בין אתרא דמסלקי לאתרא דלא מסלקי. והא דחשיב רבינא ואפיק פירי, פירשתי אותו דאמשכנתא קאי אבל אזביני לא, אע"ג דאסמכתא הויא ודמיא למשכנתא באתרא דמסלקי אפילו הכי איתחזי ליה דלא מפקינן, דמי איכא מידי דלרבי יהודה מותר לכתחלה דצד אחד ברבית הוא ולרבנן מוציאן מלוקח למוכר, על כן נ"ל לפרש כך דכל דרך מכירה אבק ריבית הוא. וכן הדעת מכרעת.
<h2>דף סח:</h2>
במאור דף לט. ד"ה אין מושיבין. לרי"ף סי' תכו. כתוב שם: אין מושיבין חנוני למחצית שכר וכו'. הרי"ף ז"ל פסק כרבי מאיר ואמר דסתם מתניתין כותיה. ולא מסתברא. אלא הלכה כרבי שמעון וסתם מתניתין כותיה דהיינו כפועל בטל היינו שכרן משלם וכו', עד שמעינן מינה דסתם מתניתין רבי שמעון היא. אמר אברהם: אי סתם מתניתין רבי שמעון היא היה לו לומר לבעל הגמרא מני מתניתין רבי שמעון היא ולאפוקי סתם מתניתין רבי מאיר, ועוד במשנתנו פירש כפועל מאי נינהו כפועל בטל ובדברי רבי שמעון שכרן משלם, ובברייתא אחריתי [דף סח:] אמרינן בשמעתא תנא קמא סבר לה כרבי שמעון דאמר נותן לו שכרן משלם ומשום הכי לא סגי לה בנסיובי ותותרי עד דאיכא גיזה וחלב ומשמע דשכר שלם בעי למיתבא ליה. כתוב שם: ואי לית ליה בהמה קוצץ לו דינר בשכר עמלו, ומקבלים עגלים וסייחים ואין צריך לתת שכר עמלן וכו'. אמר אברהם: לא פירש כאן כל הצורך כי לא פירש זה הקבלנות למחצה מה היא ואם נותן לו מחצה בגוף הבהמה ואין בה שומא כלל, ולא היה צריך לומר זה הנה הוא קרוב לשכר ורחוק להפסד שאם תמות לא יפסיד כלום ואם תחיה ותגדל נוטל מחצה. כתוב שם: והשם בהמה, שכל האחריות על המקבל בין מחיי בין לאחר מיתה ואפילו באונסא וזולא, הא ודאי כרבית הויא ואסירא, וזו היא ששנינו אין מקבלין צאן ברזל מישראל. אמר אברהם: גם פה קצרה ידו, אם כן היינו רישא ויותר חמור ממנה.
במאור דף מ: ד"ה ועובדא. לרי"ף סי' תל. כתוב שם: ועובדא דבני רב עיליש מקהי בה הרב רבי אברהם ז"ל קהיאתא מאי מהני ליה לרב עיליש דגברא רבה הוא משאר אינשי ומפרש לה כמה שכתב בפירושיה, ואנן לא סבירא לן דהא פרישנא דלא אמרינן כל סלוקי בלא זוזיה אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא בלחוד וכו'. אמר אברהם: אמת הוא שאין אומרים סלוקי בלא זוזיה אפוקי מיניה הוא אלא במשכנתא בלחוד, ואני כך כתבתי, ואדוני הרב ז"ל לא היה צריך לכך ולא לאריכות דברים אשר האריך. ואני כך כתבתי, רב עיליש רוח תחלה בעסקו ונטל בעל המעות מחצה ואחר כך הפסיד ומת, בעל העסק (ו)נטל מבניו חצי ההפסד בעבור כח השטר ובאו הבנים לפני רבא לומר שלא יגיע להם מן ההפסד כי אם השליש, ואמר רבא אילו היה אדם אחר כיון שגבה מכם אין מוציאין מידו דאבק רבית הוא והתנאי כך היה ביניהם פלגא באגר ופלגא בהפסד הילכך מה שגבה גבה, אבל רב עיליש דגברא רבה הוא מעולם לא אתני בהדיה הכי אלא או אגר פלגא ובהפסד כדיניה, או פלגא בהפסד ובאגר כדיניה, והאי דשקל פלגא ברווחא בחיים דינא הכי דלישקול בהפסד תרי תלתי, ואמר ליה רבא האי דשקלת פלגא דהפסד שלא בתנאי שקלת ומחייבת לאהדורי. זהו העיקר.
<h2>דף עד:</h2>
במאור דף מד: ד"ה ההוא גברא. לרי"ף סי' תנו. כתוב שם: ההוא גברא דיהב זוזא לנדוניא וכו'. ומה שדן רב פפא עליו להחמיר לא נפסד חמיו בכך, ואף כמו כן היה הדין אילו היה השליח, אלא שהיה לו לרב פפא לפרש הדין ולומר וכו'. אמר אברהם: השם הוא יודע כי לא אבין דבריו, דמאחר שאין הפרש בדבר לא לגבי חתן ולא לגבי חמיו כי חתן לעולם מקבל מי שפרע אם יחזור בו וחמיו לעולם אינו נפסד, אם כן למאי הילכתא אקשי ליה תיפוק לי דשליחא שויה, ולמאי הילכתא שני ליה בתגרא וכו'. ואני כבר פירשתי על דרך הרב ז"ל, ולענין מי שפרע לשליח, שאם היה שליח אין עליו מי שפרע כי לא שנה בשליחותו אלא אם כן הזכירו שער הגבוה והוא שכחו. והרוצה לעמוד על העיקר יעיין בפירושנו.
במאור דף מד: ד"ה מלוה אדם. לרי"ף סי' תנז. כתוב שם: מלוה אדם את אריסיו וכו'. איכא דקשיא ליה ברייתא דמפליג בין ירד ללא ירד למאי דתנן [דף סט:] מפרין על שדהו ואין חוששין משום רבית וכו'. אמר אברהם: דרמא הא לא חש לקמחיה, דהא קתני התם ואפרנסנה, דבשבח השדה קא מפיק ליה. ועוד דהתם החוכר הוא שמטריח על בעל השדה להלוות לו אבל הכא בעל השדה מטריח על האריס ליתן הזרע שלא כמנהג המקום, ואם הלוהו לא די לו שמפחיתו את הזרע אלא שיטול ממנו כשעור היוקר בסוף. והטעם הזה מסעד הוא.
<h2>דף עה.</h2>
במאור דף מה. ד"ה וחכמים אומרים. לרי"ף סי' תנז. כתוב שם: וחכמים אומרים לווין ופורעין סתם. כתב הרי"ף ז"ל ודוקא על שער שבשוק וכו'. ואינו נראה כן, אלא לווין סתם ופורעין סתם ואפילו שלא על שער שבשוק, דבשאילת ככר לא חיישינן ולא מידי ששכרו ופחתו מועט, ועוד הרי הוא מצוי תדיר וכו'. אמר אברהם: אף אני כך כתבתי דלא בעינן ככר יש לו, וסמכתי דברי מפרק שואל אדם [שבת דף קמח:], ונראין הדברים דשער שבשוק נמי לא בעינן, ומי יוכל לשער שער שבשוק לככר אחד, ופוק חזי מה עמא דבר.
<h2>דף עו:</h2>
במאור דף מו: ד"ה פיסקא השוכר. לרי"ף סי' תסו. כתוב שם: פסק השוכר את האומנין וחזרו זה בזה עד שלא התחילו למלאכה וכו', עד אבל בקבלנות אם חזרו זה בזה עד שלא התחילו במלאכה דינו כמו שפירשנו בשכירות. אמר אברהם: ואיך אפשר זה בקבלנות להיות כמו בשכירות, והלא בשכירות אם מצאו שדה כשהיא לחה נותן להם שכרן משלם בדלא סיירה לארעא מאורתא דאמרי ליה הב לן ארעא אחריתי דכיון דבטלינהו עד שעתא דתו לא מתגרי פועלים יהיב להו כפועל בטל, אבל בקבלנות מי איכא למימר להו הכי והלא קבלנות מלאכה ידועה היא. ועוד אם עכשיו היא לחה יעשו אותה ביום אחר כי לא לזה היום שכר אותם.
<h2>דף עז:</h2>
במאור דף מח. ד"ה ואם אמר. לרי"ף סי' תסט. כתוב שם: ואם אמר ליה ערבוני יקון לא קנה אלא כנגד מעותיו בין קרקע בין מטלטלין, האי כדיניה והאי כדיניה. אמר אברהם: בהאי מילתא ליכא לאיפלוגי דכיון דאמר ערבוני יקון הא ודאי משמע דלא עייל ונפיק אזוזי, ואפילו הכי מקצת מעות דיהב ליה בעי דליקנו ליה טפי לא בין שמשך במטלטלין בין שלא משך בין שהחזיק בקרקע בין שלא החזיק, דהוה ליה כמאן דפריש בכספא אקנה [קידושין דף כו.] ובשעור האי כספא, אלא שבקרקע קנה לגמרי כנגד מעותיו ובמטלטלין אם לא משך לא קנה אלא למי שפרע.
כתוב שם: ורב נחמן בר יצחק דאמר מעידית שבה, ורב חייא דאמר מעידית שבנכסים לא פליגו וכו'. אמר אברהם: אני אומר כיון דלא פליגי, אלא רב נחמן מוקי לה במכירה מועטת ומאי עידית מעידית שבה, ורב חייא מוקים לה במכירה מרובה, דהוה ליה מזיק, הילכך מעידית דנכסים מגבה ליה.
במאור דף מח. ד"ה וההיא. לרי"ף סי' תעב. כתוב שם: ואי לא עייל ונפיק אזוזיה נמי, כיון דשדות חלוקות זו מזו הם, לא אמרינן קנה הכל, עד שיתן דמי כולן. אמר אברהם: אומר אני שאם יחד לו דמי שדה אחת, כיון דלא עייל ונפיק אזוזיה, אפילו במקצת דמים קנה אותה השדה, ואם נתן לו מקצת הדמים על כולן בכלל, הרי נתן מקצת דמים בכל אחת ואחת בסתם וקנה את כולן. הילכך האי דקתני לא קנה אלא כנגד מעותיו, לאו דוקא, אלא הכי קאמר, לא קנה אלא אותה שדה שנתן מעותיו כנגדה. ואי עייל ונפיק אזוזיה, אי יהיב ליה דמי שדה מיוחד, קנה אותה לבדה, ואם לא נתן לו כל דמיו אף אותה שדה לא קנה כלל, דבהדיא אמר רבא האי מאן דזבן מידי לחבריה ועייל ונפיק אזוזי לא קנה, לא עייל ונפק אזוזי קנה, לא שנא מטלטלי ולא שנא קרקע, לא שנא משך והחזיק ולא שנא לא משך ולא החזיק. הילכך האי דתניא [קידושין דף עז:] אבל לא נתן לו דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו לא מיתוקמא שפיר, אלא בדלא עייל ונפיק אזוזי, אע"ג דאיכא דוחקא פורתא, אבל בדעייל ונפיק לא מיתוקמא שפיר, דאי לא יהיב ליה דמי שדה אחת, אפילו באותה שדה לא קנה כלום, ואי יהיב ליה דמי שדה אחת כולה, הכי איבעי ליה למתני אותה שדה קנה, דלשאר שדות לא הוה צריך למימר דלא קנה, דהא אפילו בשדה אחת מקצת דמים לא קנו ולא מידי.
במאור דף מז: ד"ה ודינא. לרי"ף סי' תסט. כתוב שם: וכל קנה דאמרינן בהא שמעתא, במטלטלין לענין מי שפרע הוא דאמרינן הכי דבזוזי בלא משיכה עסקינן. דאי במשיכה ליכא ספיקא, דבודאי לגמרי קנה הכל, לא שנא עייל ונפיק אזוזיה וכו'. אמר אברהם: חס ושלום שאמר רב חננאל ז"ל כך כאשר תלה אותם בעל החבור הזה בו, אלא אפילו משך וקא עייל ונפיק אזוזיה לא קנה ולא כלום, ואם אמר לו ערבוני יקון דהיינו דלא עייל ונפיק אזוזיה מיהו לא קנה אלא כנגד מעותיו ובמכר של קרקע הראוי לשנים. וכבר אמרו [קדושין דף כו.] במוכר קרקע אבל בשטר מכר לא קנה עד שיתן לו דמים ואע"פ שהחזיק בו וכתב לו שטר מכר. הילכך במכר במטלטלין נמי אפילו משך דהוו כחזקה לקרקעות כיון דעייל ונפיק אזוזיה הוה ליה כמי שלא נתן דמים, ומכל מקום משיכה קנה או במתנה או במכר שממתין לו על הדמים. ודבר זה ערוך בפינו מפי רבותינו. וכן מה שאמרו שיכול הלוקח לומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי, וכן כשהלוקח חוזר בו שהמוכר אומר לו הילך מעותיך או הילך קרקע כנגד מעותיך, כל אלה הדברים כפשוטן דוקא בקרקע או בדבר שראוי לחלק כמות שהוא באותה שעה, אבל בהמה אחת או כלי אחד נותן לו מעותיו, או דבר שהוא מיוחד לו שאין תועלת בשותפות ואפילו אחים שהן שותפים באהבה בענין הזה מעלין זה לזה בדמים וכל שכן אלו. וזה דרך האמת.
<h2>דף פב.</h2>
במאור דף נ: ד"ה ומה שכתב. לרי"ף סי' תפח. כתוב שם: ומה שכתב הרי"ף ז"ל בהלוהו על המשכון אינו מחוור וכו'. אמר אברהם: יש לי ראיות רבות על משכנו שלא בשעת הלואתו, בין שנתן לו מדעתו בין שלא נתן לו מדעתו, שהוא חייב באונסין משום דפרעון הוי ואין אנו צריכין לפרוטה דרב יוסף בזה.
<h2>דף קא.</h2>
במאור דף נח. ד"ה אלא לעולם. לרי"ף סי' תקכו. כתוב שם: אלא לעולם יש קנין לגוי בארץ ישראל, ומקבל לאו כחוכר דמי. פי' אי נמי אין קנין מקבל לאו כחוכר דמי וכו', ועבוד רבנן תקנתא כדי שתהא בורה בידו של הנכרי וימכרנה לישראל וכו', ולעולם איכא למימר דיש קנין וכו'. אמר אברהם: מי שמע כזאת כי הגוי בעבור שעשה טובה לישראל שהזמין לו מעותיו בשעת דחקו ולקחה ממנו מדעתו נקנוס את הגוי שתהא בורה בידו, ומה חטא. ואלו אמרו לדידיה קנסוה רבנן מפני שמכרה לגוי היה אפשר, ואע"פ שאינו מספיק, שאם חטאו אבותיו הוא מה חטא, או שמא אף אבותיו לא חטאו כי מפני הדוחק מכרו ולא מצא ישראל שיקחנה אבל הגוי לא חטא שיהא ראוי לקנסו. ואם תאמר דבשגזלה הגוי מישראל מיירי, הא לא אפשר, דלא אמרינן יש קנין לגוי או אין קנין לגוי אלא בזמן שקנה השדה בדמים מיד בעליו ישראל, אבל בגזלה ואונס ד"ה אין קנין, דהא קי"ל דקרקע אינה נגזלת, והלוקח מסיקריקון אפילו חזר ולקחה מבעלים ישראל לא קנסוה, כ"ש שהסיקריקון עצמו לא קנאה. והלוקחה מן הלוקח אפילו עד מאה גם הוא לא קנאה, ואפילו הוא ישראל, אלא מתקנתו של רבי האחרונה [גיטין דף נח:]. ואע"ג דקיי"ל דגוי קונה מישראל בחזקה, מדכתיב [במדבר כא] וישב ממנו שבי, כדאמרינן במסכת גטין [דף לח.] בפ' השולח ה"מ לענין מעשה ידיו אבל לא לקנין הגוף. וכן קרקע לא קני ליה לגופה כלל, וכל פירותיו נחשבין לגזלה, כדאמרינן גבי הדס של לולב במסכת סוכה [דף ל:] דאמר רבא להנהו אוונכרי ליגזזו אינהו דקיימא לן קרקע אינה נגזלת הילכך ליגזזו אינהו ברשותא דידהו ושנוי רשות בידא דידן, ותו לא מידי, בין תבין, וכבר אמרו במסכת גיטין [דף נח:] דרך אחרת במוכר שדהו לנכרי, שעשו תקנה אחרת שלא תשתקע השדה ביד גוי, ולא על דרך קנס הגוי.
כתוב שם: וטעמא דמקבל לה ממציק דלית ליה קנין בגווה, ומקבל כחוכר דמי ובעי עשורי ומיתן ליה [כיון דלית בה קנין] וכו'. אמר אברהם: אין הספרים המדויקים כן אלא ומקבל לאו כחוכר דמי, ובאמת וברור בעבור יראת הקושיא, שהקשה חכירות של כאן עם החכירות של מסכת גיטין [דף מג.] ואינה מתפרקת כי אם נעמיד אותה של גיטין בסוריא, ואני הוא המעמיד ומצאתי אותה בפירוש, והראיתיה לרב אדוני חמי ושמח עליה. גם מה שכתב וחילק את הלשונות, כאן שדה אבותיו ממש וכאן שדה אברהם יצחק ויעקב, ורבי יהודה דתני להו לתרוייהו, ורישא דהא מתניתין [דמאי פ"ו מ"ב] דהכא החוכר שדה מן הנכרי מעשר ונותן לו, ומוקים לה במסקנא דיש קנין ואפילו הכי בחוכר חייב ואפילו בלא שדה אבותיו, אלמא חוכר כדידיה דמי, וקשיא בהדי ההיא דגיטין, אלא על כרחיה ההיא בסוריא, והא בארץ ישראל, כדפרישנא. גם כל מה שחלק בין מציק לקונה, גם אני כתבתי אותו זה כמה שנים בחבור המצות הנוהגות עתה בארץ, לותיק רבי אשר ב"ר שאול כאשר הייתי בנרבונא. כתוב שם: ולמאי דסליק אדעתייהו מעיקרא אין קנין לגוי, ומקבל לאו כחוכר דמי וכו'. אמר אברהם: זה שבוש הגמרא, כי מתחלה מקבל כחוכר דמי אמרו.
<h2>דף קא:</h2>
במאור דף נח: ד"ה מה שכתב הרי"ף. לרי"ף סי' תקכז. כתוב שם: מה שהשיב הרב אלפסי ז"ל על מה שכתב רבינו האיי גאון ז"ל בספר מקח וממכר [שער ז דין יח] וכו', עד דלעולם שמין לו כרב דאמר ליה לההוא גברא זיל שום ליה וידו על התחתונה, ואע"ג דאמר ליה לא בעינא, ואין חלוק בדין זה בין בית לשדה וכו'. אמר אברהם: תמה אני מה ראיה יש לו מכאן, שהרי אע"פ שאמר לא בעינא הרי אמרו בשדה אין שומעין לו, ומשום הכי בין שאמר הוא זיתי אני נוטל בין שאמר הלה טול זיתיך שמין לו וידו על התחתונה. מעתה אין הפרש בין בית לשדה אלא מה שהפרישו בגמרא, דבבית שומעין לזה ולזה, בשדה אין שומעין לא לזה ולא לזה. ולדבריו הרי יש ביניהם שני הפרשין, דבשדה אין שומעין להם, ובבית שומעין לזה אבל לא לזה, והנה הוא הפך מדבריו, ויפה עשה הגאון ז"ל שחזר בו. כתוב שם: ופירוש ידו על התחתונה בפחות שבשכירות. אמר אברהם: זה הפירוש לא בא לכלל מעולם. שלא מצינו הפרש בין האומנין והפועלים בין טובים לרעים.
<h2>דף קה.</h2>
במאור דף סב: ד"ה הא דאמר רבא. לרי"ף סי' תקנא. כתוב שם: הא דאמר רבא האי מאן דמקבל עסקא מחבריה ופסיד וטרח ומלייה ואוקמיה קמיה ולא אודעיה וכו', נ"ל פירושו לא נצרכה אלא כגון שטרח ומלייה מעלמא לבר מהאי עסקא ורוח וערביה בהדיה וכו'. אמר אברהם: תמה הוא לי זה הפירוש, ומאי אוקמיה קמיה ולא אודעיה בשעת ההפסד עד שטרח ומלייה, ואם עתה בשעת החלוקה יאמר לו יש לי בעסק הזה כך וכך משלי למה לא יטול אותו ומה טעם יפסיד בעירובו. ואילו היו הדברים שקולים היינו אומרים המוציא מחבירו עליו הראיה כל שכן שאין לזה הדבר טעם. והראיה שמביא לדבריו מחד עסקא ותרי שטרי פסידא דמלוה, איבעית אימא בדמודע ליה בשעת ההפסד, ואיבעית אימא אפילו בדלא מודע ליה כיון דפלגי לתרי שטרי אע"ג דמסר ליה בחד זימנא כתרי עסקי דמו ולא מחשבינן משטרא לשטרא, ושמע מינה דמעסקא אחרינא אפילו תרוייהו דידיה לא ממלינן וכל שכן משל מקבל ודאי הכי הוא, דאי במודע ליה וחד עסקא וחדא שטרא שקיל כדיניה בהפסד, ובענין מה שהביא ראיה לדבריו הוא הקושיא לדבריו.
<h2>דף קיא.</h2>
במאור דף סז: ד"ה כתב הרב ר' אברהם. לרי"ף סי' תקעו. כתוב שם: כתב הרב רבי אברהם ז"ל, רב סבר שכיר שעות דלילה גובה כל הלילה, דכיון דאשתייר מן הלילה לא תלין קרינן ביה וכו'. ולי נראה טעמא דשמואל משום דקם ליה כתנא דמתניתין ולקמן בגמרא [דף קיא:] אוקימנא דתנא דמתניתין נפקא ליה שכיר שעות מן ואליו הוא נושא את נפשו [דברים כד], והיינו כרב אסי דאמר אפילו לא שכרו אלא לבצור אשכול אחד עובר עליו וכו'. אמר אברהם: ואיך למדנו טעמיה דשמואל מהכא, ולמה גובה כל הלילה וכל היום, והלא שכיר שעות דלילה הוא ויכול לפרוע שכרו בלילה במה שנשאר בו, ויעבור על לא תלין כמו שאמר רב [דף קיא.]. ומה צורך לנו שכיר שכיר, אטו שכיר שנה שכיר שבוע שיוצא בלילה מואליו הוא נושא נפקא ליה לתנא דידן, והלא כמה אשכולות וכמה כרמים בצר, והרי הוא בכלל לא תעשוק את רעך ולא תגזול [ויקרא ט] הכתובים אצל לא תלין, מעתה יעבור עליו בבוקר בלא תלין. ועוד כי הדמיון אשר הוא מדמה שכיר שעות לאשכל אחד אינו דומה לו כלל, כי כששאל לרבי יוסי ב"ר יהודה האי לא תלין אתך מאי קעביד ליה ואמר מיבעי ליה לכדרב אסי לימא ליה מיבעי ליה לשכיר שעות, אלא ודאי האי לחוד והאי לחוד ושכיר שעות בכלל שכיר הוא, הילכך אין לנו טעם לשמואל כי אם כאשר פירש אדוני הרב שהיום והלילה אחד הם, ויש בו משום ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. ואפשר עוד לומר כי כשיגיע לבקר יעבור משום בל תלין שהרי עדיין בוקר ראשון הוא, אלא דקשיא לן מאי דאמרינן בגמרא [דף קיא.] הני דאיתנהו ביממא ליתנהו בליליא ודאיתנהו בליליא ליתנהו ביממא. ואי קשיא לך כיון דשכיר שעות בכלל שכיר הוא, למה ליה קרא יתירה לכדרב אסי, הא לא קשיא, דהא דרב אסי מלאכה ידועה היא וכעין קבלנות היא, אבל שכיר שעות ודאי בכלל שכיר אחרינא הוא דלא כתיב ביה יום בתורה. וטעם יפה הוא זה דאי לאו הכי הוא רב אסי מאי אתא לאשמועינן.
<h2>דף קיג.</h2>
במאור דף סח: ד"ה אלא אמר אביי. לרי"ף סי' תקפא. כתוב שם: אלא אמר אביי שתבעו כל זמנו ולעולם לא פרע ליה, אמר רבי חמא בר עוקבא כנגד אותו היום של תביעה. בעלי הפירושים [רש"י דף קיג. ד"ה א"ר חמא] פירושה יום אחד דלאחר זמנו נשבע ונוטל, וזהו כנגד יום של תביעה כלומר יום כנגד יום. ולי לא נראה הפירוש הזה. אלא כל זמן שטענותיהן באות על אותו יום של זמנו, שאין בעל הבית טוען שפרעו אחר זמנו אלא שפרע בזמנו, ויש עדים שתבעו כל זמנו, זה אומר נתתי וזה אומר לא נטלתי, ומתוך אלה הטענות עבר זמנו, איתריעא ליה חזקה דאין שכיר משהה שכרו, שהרי בעל כרחו השההו, כיון שתבעו כל זמנו וכו'. אמר אברהם: הכניס בעל המאור הזה ראשו בין מחלוקת ת"ק ורבי יוסי השנוי בירושלמי בשבועות [פ"ז ה"א] דאמר רבי בון בעל הבית על ידי שעסקיו מרובין תקנו שבועה לשכיר ודכותה תקנו לבעל הבית שאם עבר זמנו אינו נשבע ונוטל, תני רבי חייא לסיועה, אם יש עדים שתבעו בזמנו אפילו אחר שנה נשבע ונוטל אמר רבי יוסי אין לו אלא אותו היום בלבד, והרב פסק כרבי יוסי, מפני שהסכים עם הפירוש שאנו מפרשים בכאן כנגד אותו יום של תביעה, וכדברי רבי בון דסבירא ליה כרבי יוסי. והלשון של כנגד מוכיח שלא אמר על אותו יום של תביעה אלא אותו יום כנגד אותו יום. ועוד כיון דקיימא לן שאם לא שכרו בעדים אינו נשבע ונוטל, דאמרינן מגו, הכא נמי נימא מגו דאי בעי אמר פרעתי אחר כן יהא נאמן לומר פרעתי בזמנו. ואם תאמר הרי אותו יום שכנגד יום תביעה שהוא נשבע ונוטל ולא אמרינן ביה מגו, התם כיון דאיטריד בהדיה כל זמנו אכתי לא רמא אנפשיה ולא אדכר, אבל בזמן ארוך הכי נמי דאמרינן מגו. ואולי מן הירושלמי למדה, שאמרו א"ר זעירא פעמים שתבעו אחר זמן ונעשה בתוך זמנו, תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו יום נתתי לך אותו היום נעשה זמנו, תבעו ואמר לו לא אמרתי לך מאותו יום נתתי לך אותו היום נעשה כמו שהוא אתמול. אבל מכל מקום אין זה הפירוש כנגד יום של תביעה שהרי שאלו ולעולם לא פרע ליה, והיה לו לומר כנגד אותו היום של תביעה. ועוד אם אינו על אותו היום היה לו לפרש וליתן זמן עד כמה ישבע ויטול מיום תביעה ואילך. ועל כרחו מפורש הוא בירושלמי שאין נותנין לו אלא יום כנגד יום, שהרי אמרו, בירושלמי שכתבנו אותו היום נעשה כמי שהוא אתמול, כלומר כאילו היה אתמול יום התביעה אלמא אין נותנין לו אלא יום כנגד יום.
<h2>דף קיג:</h2>
במאור דף סט. ד"ה כתב הרב ר' אברהם. לרי"ף סי' תקפג. כתוב שם: כתב הרב רבי אברהם ז"ל איכא דקשיא ליה הא דתנן מחזיר את המחרישה ביום וכו', עד ולי נראה אי משום הא לא איריא ולא קשיא ולא מידי, מתניתין אקרא קאי, דכתיב [דברים כד] והאיש אשר אתה נושה בו וגומר, ובודאי הלוה יכול להוציא אפילו דברים שעושים בהם אוכל נפש, ורשאי המלוה לקבלן הימנו, הילכך מתניתין בלא דאי נמי משכחת לה וכו'. אמר אברהם: אמת הוא זה שהוא רשאי לקבלן הימנו, אבל מאין לו שהוא חייב להחזיר הואיל ומדעתו נתן לו שהרי משכנו בשעת הלואתו כיון שמדעתו נתן לו אינו חייב להחזיר ושמא כמו כן שלא בשעת הלואתו, דמאי שנא. אלא אין עליך אלא מה שפירש אדוני הרב ז"ל. ועוד אני אומר, אם כן הוא דקרא בהיתרא משכחת ליה מנא להו לאביי ורבא ולכל בעלי הגמרא דאי עביד באיסורא מהני, דלמא לא היא, והיא אינה קושיא, דהא אמרינן בפרק אלו מציאות [דף לא:] השב תשיב אין לי אלא שמשכנו ברשות משכנו שלא ברשות מנין תלמוד לומר השב תשיב מכל מקום והא ודאי לאו קושיא הוא, דבהדיא כתיב בסדר אלה המשפטים [שמות כב] אם חבול תחבול שלמת רעך עד בא השמש תשיבנו לו והוא כסות לילה מכלל דביום אינו מחזיר.
